[ז]
להביא דוגמאות לכל הנושאים, שבדיחתנו מצויה אצלם, איני יכול, כי יארכו הדברים מאוד. מוכרח אני אפוא להסתפק רק בנושאים המעטים, שנגעתי בהם. אבל רואה אני, שאי-אפשר לי לנהוג סילסול בעצמי ולפסוח על הנושא של "דברים שבצינעא": נושא זה אין כמותו עשיר באוצר הבדיחה של כל העמים והלשונות וגם - ואולי אצדק אם אומר: ובייחוד - באוצר הבדיחה שלנו. ממה שנתברר לנו על עניינה של הבדיחה בכלל אנו נמצאים למדים גם סיבת עשירותו המיוחדת של נושא זה. המאוויים, הנכנסים לגדר "דברים שבצינעא", הם היותר תקיפים ורתחנים, הממלאים את חלל-הלב. רעבונם לוהט כל שעה בנפשו של אדם, ולפיכך גם המעצורים והחסימות מצד חוקי-החיים ומצד ציווי הדת והמוסר - וממילא גם ההשגחה מצד הדיין שבלב - עולים בנוגע אליהם עד כדי קפדנות קיצונית. סתם "תאווה" וסתם עבירה נעשו מיוחדות לתאווה ידועה ולעבירה ידועה. וכיון שכך, דין הוא, שדווקא המאוויים הנידחים הללו ירבו לבקש ולמצוא את סיפוקם בחלום ובשיכרון, בכל מיני הערמות ובמעולה שבהן - בבדיחה, - המפקיעים את שיעבודו של הדיין ומכשילים את כח-שמירתו. - לנו היהודים היתה הדיברה השישית (-השביעית) להר-ההר של ציוויים ואזהרות, צמצומים והרחקות. טבעי הוא אפוא הדבר, שגם הבדיחה שלנו תצא בשבעים ושבעה דרכים להניס את הדיין ולשחרר את המאוויים הנידחים, ומטעם זה גופו יש אשר בדיחתנו מגיעה כאן עד לידי חריפות, שהאוזן נכווית ממנה. בלשונה המיוחדת לה היא מגלה את הטמון לפני ולפנים בסתרי-הלב. אבל כדי שלא להכאיב את האוזן אני בוחר הפעם דווקא דוגמאות, שכל המצוי אצל בדיתנו במקצוע זה יכיר בהן תיכף, שהן מן הקלושות והחיוורות ביותר.
תפסו יהודי, שנכשל ב"עבירה", והביאוהו אל הרב. "חייב אתה להתענות הפסקות", - גזר עליו הרב. - "רבי", - סירב החוטא, "איני יכול, חולה אני". - "אם-כן, הרבה בתפילות ובתחנונים, שמא יסלח לך המקום". - "רבי, איני יכול, אין שעתי פנויה לכך". - "הרבה בצדקה, גדולה צדקה שממרקת הכל". - "רבי, איני יכול, בני-ביתי מרובים ופרנסתי מועטה". - "אלא במה אתה רוצה, רשע?" כעס הרב. - "רבי", - השיב החוטא, - "בה אני רוצה".
תפסו "בעל-עבירה" והביאוהו אל הרב. צעק הרב: "רשע, בעוונך ילדים נקיים מתים!" - לאחר שנפטר החוטא מן הרב והלך לו הקיפוהו ילדי-הרחוב, רצו אחריו וקראו: "מופקר! מופקר!" - היפנה "בעל-העבירה" את ראשו אליהם וגער בהם: "ילדים, אם אתם מסתלקים ממני תיכף - מוטב, ואם לאו - הרי אני חוזר והולך לשם ומיד אתם נמצאים כולכם פגרים-מתים". -
ראו לאבלי גרינוואלד, שהוא הולך ל"תשליך" וגויה עמו. אמרו לו: "אבלי, גויה זו למה לך?" - "עבירה אחת יש לי", - השיב אבלי, - "שאני והיא שותפים בה". -
שאלו לליצן: "מה טעם אסרו את הייחוד עם הפנויה?" - " משום כבוד הבריות", - השיב הליצן: - "כדי שלא לבייש את מי שאין לו".
ממדרשו של ליצן: "לא תבשל גדי בחלב-אמו נכתב בתורה שלוש פעמים - אחד לאיסור בישול, אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה. לא תנאף נכתב רק שתי פעמים. שמע-מינה: לבשל אסור, לאכול גם-כן אסור, אבל ליהנות - מותר".