אין דור שאין בו ליצנין

בדיחה הודית מספרת: איש עצלן היה בכלכותה הבירה, והיה מונע עצמו מן העבודה ומשליך יהבו על נסים מן השמים. פעם אחת הלך למקדשה של קאלי*, השתטח לפני פסלה והתפלל אליה, כי תיתן לו מאה רופיות, ובשכר זה יקריב לה קרבן שני תואים. למחר הצליח והשתכר מאה רופיות. קם והלך שנית למקדשה של קאלי, השתטח לפני פסלה והתחיל משדלה בדברים: „כלום רעבה את, חלילה? דייך בתאו אחד, ולא בתאו, אלא בשתי עזים, ולא בשתי עזים, אלא בעז אחת". ומשום שחס גם על עז אחת, חזר והלך שלישית למקדשה של קאלי, השתטח לפני פסלה ואמר: „אמא טובה ומטיבה את. הואיל וכבר נתת לי מאה רופיות, את צריכה ליתן לי גם אלף, ואז אקריב לך שני התואים כאשר אמרתי. לא אפיל דבר. שמא אין את מאמינה אותי? נכי נא בכבודך ובעצמך מחיר התואים מאלף הרופיות, ואת השאר תני לי".

(Шанкаръ, „Сонъ раджи", עמ' 154—155)

* קאלי — אלה הודית רבת־צורות, ואחת מצורותיה — אם טובה ורחמנייה, המבקשת לעזור ולהושיע.