אין דור שאין בו ליצנין

עצם המנהג של בחירת "רב לפורים" (ו"מלך לפורים") לא מנהג ישראל הוא; מנהג קתולי הוא במקורו. "...בכנסיות הראשיות (של הקתוליות) היו בוחרים הגמון או ארכי־ הגמון של ליצנים, והרבה צרמוניות מגוחכות נתייחדו לבחירה זו... בכנסיות שבגבולות שלטונו של האפיפיור היו בוחרים אפיפיור של ליצנים ומלבישים אותו תכשיטי האפיפיור מתוך כמה צרמוניות נלעגות. הנבחר היה מסדר עבודת־אלהים ומברך את הקהל. בה בשעה היו כוהנים מתחפשים מצטרפים למקהלה של קופצים ורוקדים ויחדיו עמהם שרו שירי־נבלות. במזבח־הקודש ישבו שיחקו בקלפים ובקוביה, ובמקום לבונה הטילו לתוך מחתת־ הקטורת קטעי סוליות ישנות וגללים, למען העלות סירחון באפו. אחרי גמר התפילה התרוצץ הציבור, קפץ ורקד בכנסיה כרצונו

והתיר לעצמו גם מעשי הוללות ופריצות לכל אות נפשו. אחדים מן הציבור היו מתפשטים ערומים לגמרי. ומן הכנסיה יצאו מעשי ההוללות והפריצות לרחוב והלכו ונמשכו גם שם לעין כל. בפאריס חגגו חג זה בראש־השנה, במקומות אחרים – ביום ההתגלות של כריסטוס, או ביום 'הילדים התמימים'"... (Flögel-Ebeling, "Geschichte des Grotesk-komischen", עמ' 202–203. ועי' גם "Franz Helbing, "Hinter Klostermauern, ברלין, עמ' 46). ומן הסביבה הקתולית קלטה מנהג זה הסביבה הישראלית, – אמנם לא באותה מידה גדושה של הוללות ופריצות, – עשתה אותו ל־"מנהג פורים", וכפי הנראה היו נהוגים "הרב לפורים" ו"המלך לפורים" בהרבה מקומות, והמנהג נמשך זמן לא־מועט, אולי דורות שלמים. ברם, מסופקני מאד, אם באמת היה המנהג נהוג גם בישיבת וולוז'ין בזמן מן הזמנים. אני למדתי בישיבה זו לפני חמישים שנה, ובכל זקני העיר לא מצאתי אף איש אחד, שיכולתי להציל מפיו דבר ברור, לאמר: "בעיני ראיתי בחירת הרב לפורים". סיפרו לי על המנהג, אבל איש לא ראה אותו בעיניו. אחי הבכור למד בוולוז'ין עשרים ושתים שנים לפני. כשבע־עשרה שנה לפניו למד אבינו שם, (פירוש: הוא למד בוולוז'ין בערך ארבעים וחמש שנים אחרי ייסוד הישיבה), ואף הם לא ידעו לספר לי דבר מפורש על "הרב לפורים". גם הם רק שמועה שמעו, ובעיניהם לא ראו. ונוטה אני לחשוב, שמעולם לא היה מנהג זה נהוג בישיבת וולוז'ין, אלא יחסו לה מה שהיה נהוג במקומות אחרים.