בדיחה 360

קמצן שמע, שבכרך פלוני יושב קמצן מופלג, רבם של הקמצנים, והלך אליו ללמוד הלכות קמצנות. עם הערב־שמש הגיע לשם, וכשנכנס לביתו של “הרב” לא מצא אור בבית. הירהר ואמר: לשם הלכה זו לא הייתי זקוק לכתת את רגלי וללכת אליו. אף אני איני מעלה נר בביתי בלילה.

וכשישבו לספר זה עם זה קלטה פתאום אוזנו של האורח צליל פּוּרפה של מכנסיים. הקשיב ושאל:

צליל זה מהו? תורה היא וללמוד אני צריך.

החזיר לו “הרב”:

הואיל ובחושך אנו יושבים, דין הוא שנוריד את המכנסיים, כדי שלא ישתפשפו.

מיד עמד האורח ונשקו על ראשו ואמר לו:

רבי, אילו לא באתי אלא ללמוד דבר זה – דייני

הבנת את הבדיחה?

ציונים — דרויאנוב

במקורות יש לה לבדיחה שלפנינו כמה נוסחאות, והנה קצתם לדוגמה: בדיחה השגורה באי מלטה מספרת: מעשה בסוחר עשיר, שמחמת קמצנות מופלגת היה קונה סלתנית וקובעה בתקרה, והוא ובני ביתו

=== CONT | עמ' 347 === היו מטיחים לחמם בה, כדי שיספוג הלחם את ריחה. ולו שכן פונדקאי, וכשהיה ריח של מאכלים טובים בוקע ויוצא מתוך המטבה של הפונדקאי, לא היה הסוחר הקמצן קונה אפילו סלתנית ומספיג היה את לחמו ריח של מטבח. נמלך הפונדקאי ושלח לו בסוף־ השנה חשבון ותבע מאתו ריח של כל השנה. טען הקמצן: ״אפילו לגימה אחת לא לגמתי משלך״. החזיר הפונדקאי: ״לא שכר־לגימה אני תובע, אלא שכר ריח אני תובע״. עין השופט בדין ואמר לתובע: ״אילו היתה לך על הנתבע תביעה של שכר לגימה, היה חייב לשלם כסף ממש. עכשיו, שאין לך עליו אלא תביעה של שכר ריח, אין הוא חייב לשלם לך אלא צליל של מטבע״.*

ואותו קמצן בת היתה לו והפונדקאי אהב אותה, וכדי להתחבב על האב עשה גם הוא את עצמו קמצן. פעם אחת, בערב, נכנס אצל אבי־הבת ומצא נר שוה פרוטה דולק על השולחן. זקף הפונדקאי עיניו בו ואמר לו: ״תמה אני עליך, שאתה מבזבז ממונך לחינם: נר דולק לפניך ובגדיך אתה לובש״. – אמר לו הקמצן: ״וכיצד אתה נוהג?״ – החזיר לו הפונדקאי: ״אני אין לי נר דולק לי בביתי בלילה, והואיל ואין אור בבית, אני יכול להתהלך ערום בלי בגדים, ונמצא איני מוציא ממון לקנות נר, ובגדי אינם משתפשפים אפילו שעה קלה יתירה״. מיד חיבב הקמצן את הפונדקאי ונתן לו בתו לאשה. (Dänhardt, "Schwänke", עמ׳ 23–27, סי׳ 12).

קמצן נסס. והשעה שעת־לילה, ומנורה קטנה האירה את החדר. נאנח הגוסס ואמר לאשתו: ״כבי את המנורה. למות אני יכול גם בחושך״. (Merkens, "Was sich das Volk erzählt", א׳, עמ׳ 126, סי׳ 192).

שני ידידים התחרו זה בזה בהלכות קמצנות. פעם אחת, בלילה, ישבו וסיפרו איש עם חברו. קם אחד מהם וכיבה את הנר. אמר לו חברו: ״מה ראית?״ – החזיר לו המכבה: ״שיחה אינה צריכה נר״. הודה לו הלה, וחזרו לשיחה בחשיכה. פתאום קלטה אזנו של המכבה צליל מיוחד במינו. תהה ואמר לחברו: ״צליל זה מהו?״ –

  • פסק זה: סילוק הנאה של ריח בהנאה של צליל־מטבע אנו מוצאים בהרבה מקורות של ספרות־הבדיחה. עיין ביבליוגראפיה עשירה לכך: פאולי, הוצאת בולטה, ב׳, עמוד 268, סי׳ 48. – נוסח יפה ביותר עיין ״משלי ערב״ ליהודה, א׳, עמוד קסה־קסו, הערה לסימן 719. החזיר לו הלה: "הואיל ובחשיכה אנו יושבים, פשטתי מכנסי, שלא ישתפשפו חינם" (שם, עמ' 159, סי' 192).

ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 360, עמ' 114) · נסרק מן הספר המודפס

הסבר הבדיחה

דרג את הבדיחה

עדיין אין דירוגים — היה הראשון!