אין דור שאין בו ליצנין

במקורות יש לה לבדיחה שלפנינו כמה נוסחאות, והנה קצתם לדוגמה: בדיחה השגורה באי מלטה מספרת: מעשה בסוחר עשיר, שמחמת קמצנות מופלגת היה קונה סלתנית וקובעה בתקרה, והוא ובני ביתו

=== CONT | עמ' 347 === היו מטיחים לחמם בה, כדי שיספוג הלחם את ריחה. ולו שכן פונדקאי, וכשהיה ריח של מאכלים טובים בוקע ויוצא מתוך המטבה של הפונדקאי, לא היה הסוחר הקמצן קונה אפילו סלתנית ומספיג היה את לחמו ריח של מטבח. נמלך הפונדקאי ושלח לו בסוף־ השנה חשבון ותבע מאתו ריח של כל השנה. טען הקמצן: ״אפילו לגימה אחת לא לגמתי משלך״. החזיר הפונדקאי: ״לא שכר־לגימה אני תובע, אלא שכר ריח אני תובע״. עין השופט בדין ואמר לתובע: ״אילו היתה לך על הנתבע תביעה של שכר לגימה, היה חייב לשלם כסף ממש. עכשיו, שאין לך עליו אלא תביעה של שכר ריח, אין הוא חייב לשלם לך אלא צליל של מטבע״.*

ואותו קמצן בת היתה לו והפונדקאי אהב אותה, וכדי להתחבב על האב עשה גם הוא את עצמו קמצן. פעם אחת, בערב, נכנס אצל אבי־הבת ומצא נר שוה פרוטה דולק על השולחן. זקף הפונדקאי עיניו בו ואמר לו: ״תמה אני עליך, שאתה מבזבז ממונך לחינם: נר דולק לפניך ובגדיך אתה לובש״. – אמר לו הקמצן: ״וכיצד אתה נוהג?״ – החזיר לו הפונדקאי: ״אני אין לי נר דולק לי בביתי בלילה, והואיל ואין אור בבית, אני יכול להתהלך ערום בלי בגדים, ונמצא איני מוציא ממון לקנות נר, ובגדי אינם משתפשפים אפילו שעה קלה יתירה״. מיד חיבב הקמצן את הפונדקאי ונתן לו בתו לאשה. (Dänhardt, "Schwänke", עמ׳ 23–27, סי׳ 12).

קמצן נסס. והשעה שעת־לילה, ומנורה קטנה האירה את החדר. נאנח הגוסס ואמר לאשתו: ״כבי את המנורה. למות אני יכול גם בחושך״. (Merkens, "Was sich das Volk erzählt", א׳, עמ׳ 126, סי׳ 192).

שני ידידים התחרו זה בזה בהלכות קמצנות. פעם אחת, בלילה, ישבו וסיפרו איש עם חברו. קם אחד מהם וכיבה את הנר. אמר לו חברו: ״מה ראית?״ – החזיר לו המכבה: ״שיחה אינה צריכה נר״. הודה לו הלה, וחזרו לשיחה בחשיכה. פתאום קלטה אזנו של המכבה צליל מיוחד במינו. תהה ואמר לחברו: ״צליל זה מהו?״ –

• פסק זה: סילוק הנאה של ריח בהנאה של צליל־מטבע אנו מוצאים בהרבה מקורות של ספרות־הבדיחה. עיין ביבליוגראפיה עשירה לכך: פאולי, הוצאת בולטה, ב׳, עמוד 268, סי׳ 48. – נוסח יפה ביותר עיין ״משלי ערב״ ליהודה, א׳, עמוד קסה־קסו, הערה לסימן 719. החזיר לו הלה: "הואיל ובחשיכה אנו יושבים, פשטתי מכנסי, שלא ישתפשפו חינם" (שם, עמ' 159, סי' 192).