אין דור שאין בו ליצנין

רבי צבי הירש, המגיד מווידיסלב, בא לברלין קודם ימים נוראים, וכשהלך בראש השנה להתפלל וראה שהתוקע גלוח. נטל מאת הגבאי רשות לדרוש קודם תקיעות. עלה לבמה, פתח ואמר:

– מעשה ברועה, שהיה זאב מתגנב לעדרו וטורף מן הצאן. מה עשה הרועה? העמיד שומר לעדר – תיש עם קרנים גדולות וזקן מגודל. וכיון שהיה התיש מניע קרניו הגדולות ומכשכש בזקנו המגודל, מיד היה הזאב נבהל ובורח. לימים חלש התיש ומת. נמלך הרועה ועשה קרנים גדולות לכלב שבעדרו, כדי שיטעה הזאב ויחשוב את הכלב תיש, וכך הוה: למחר התגנב הזאב לבוא אל העדר, וכשראה את השומר בעל הקרנים נבהל ונשא את רגליו לברוח. רץ ריצה קצרה ומיד חזר והסתכל יפה־יפה בשומר בעל הקרנים ואמר לו: “תמה אני: אם תיש אתה – היכן הוא זקנך? אלא מה, כלב אתה – מה לו לכלב ולקרן”?…