בדיחה 484

רבי משה־יצחק, המגיד מִקלם, בא לעיר לדרוש והתנה עמו הגבאי של בית המדרש, שלא ירעיש עולמות, כדרכו, על קצוצי פאה ומגולחי זקן. נסתכל בו רבי משה־יצחק וראה, שהוא אחד מהם, ואמר לו:

– שמע ואספר לך מעשה שהיה. פעם אחת העלוני לשמים והראו לי כל הטובה, השמורה לצדיקים בגן־עדן. יצאתי משם שמח וטוב־לב ובקשתי לראות גם כל הרעה, השמורה לרשעים בגיהנום, אמר לי הגבאי, הממונה עליה: האם אתה מקבל עליך לשתוק לכל מה שתראינה עיניך – תִּכָּנֵס, ואם לאו – לאו". קבלתי עלי ונכנסתי. נסתכלתי וראיתי: רשע עומד וממלא חבית מן המעין, מן הבוקר עד הערב הוא דולה מן המעין ומערה לתוך החבית, והחבית אינה מלאה: המגופה נטלה מתוכה. נתמלא לבי רחמים עליו ובקשתי לאמר לו: “שוטה שבעולם, הָגִף את החבית תחלה!”, אבל נזכרתי, שנגזרה עלי שתיקה – ושתקתי… שוב נסתכלתי וראיתי: רשע עומד ומבֶקע קורה, מן הבוקר עד הערב הוא מבקע, והקורה אינה בקועה: בעשפו של קרדום הוא מבקע. נכמרו רחמי עליו ובקשתי לאמר לו: “טפש שבטפשים, הפוך את הקרדום תחלה!”, אבל נזכרתי, שחיב אני לשתוק – ושתקתי.. ועוד נסתכלתי וראיתי: רשע עומד וקוצר עשב בשדה, מן הבוקר עד הערב הוא קוצר, והשדה אינו קצור: חושב חוזר וגדל. עכשיו לא יכלתי עוד לקים את הגזרה שנגזרה עלי, הרימותי את קולי וקראתי לאותו רשע בכל כחי: “חמור, כלום אין אתה רואה, שהעשב חוזר וגדל, ולמה זה אתה מִטַּפֵּש וקוצר?”…

הבנת את הבדיחה?
בבדיחה זו: 👤 רבי משה-יצחק מקלם 🐾 חמור

ציונים — דרויאנוב

השווה סיפורי האחים גרים, סי' 178 (לפי המהדורה של Von der Leyen —סי' 129): רבי מרצע* היה סנדלר לפי מקצועו, ועינו בכל: הכל ראה, הכל גינה, הכל ידע יותר מן האחרים ובכל היה הדין עמו. — — — פעם אחת חלם והנה הוא מת ומטפס ועולה לשמים. כשהגיע לשם ודפק בשער פתח לו פטרוס והכניסו, אבל אמר לו: "אני מטיל עליך, שכאן תחדל ממנהגך ולא תגנה שום דבר שתראה". — — — נכנס הסנדלר והיה מטייל באולמים הרחבים של השמים. — — — הסתכל וראה: שני מלאכים נושאים קורה —אותה קורה מפורסמת, שהיתה נתונה לאדם בין עיניו, והוא את הקיסם שבין שיניו של חברו ביקש. והמלאכים נושאים אותה לא לארכה של הדרך, אלא לרחבה. הרהר הסנדלר אחריהם: "מה ראו הללו לשטות זו"? —אבל נזכר אזהרתו של פטרוס ושתק. שוב הסתכל וראה שני מלאכים דולים מים מן הבאר ומערים לתוך חבית, והחבית פרוצה מצידי־צדדים והמים בוקעים ונשפכים לחוץ. "פראים"! —פער הסנדלר פיו, אבל נזכר אזהרתו של פטרוס —ולא יסף. — לסוף הסתכל וראה: עגלה טעונה משא כבד שוקעת בחריץ עמוק ואינה יכולה לעלות משם. "אין תימה", —אמר הסנדלר לאיש, שעמד ליד העגלה. — "מי יואל להטעין עגלתו משא כבד כזה! ומה יש לך פה בעגלתך"? —"מאווויים טובים יש לי פה בעגלתי", —החזיר האיש. — "משא כבד ולא יכולתי להגיע לדרך הישרה ושקעתי בחריץ. ודאי יחלצוני מן המיצר". ואמנם בא מלאך והביא שני סוסים להעלות את העגלה. "שניים לא יספיקו", —אמר הסנדלר. —"לכל־הפחות ארבעה". בא מלאך שני והביא עוד שני סוסים, אבל רתם לא לפני העגלה, כי־אם מאחוריה. ולא יכול עוד הסנדלר להתאפק וצעק לכל מלוא גרונו: "גולם! הנשמע כדבר הזה, או הנראה כמוהו משֶׁשֶׁת ימי־בראשית ועד עתה, שכך מצלים עגלה מתוך חריץ"? — — — הנה כן: המוטיב היסודי של הבדיחה שלפנינו, המיוחסת לרבי משה־יצחק המגיד מקלם, לא משלנו הוא, אלא משל האחים גרים, והם מפי העם לקחוהו. לפי בולטה ופוליבקה — "Anmerkungen", ג', עמ' 297 ואילך —כבר ידע מרטין לוטר מעשייה יפה זו והביא אותה באחד מנאומיו, שנאם בשעת שולחן בשנת 1536. ועיי"ש כל הציון עד סוף הסימן.

  • "Meister Pfriem"

ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 484, עמ' 153) · נסרק מן הספר המודפס

הסבר הבדיחה

דרג את הבדיחה

עדיין אין דירוגים — היה הראשון!