כשהיה יהל"ל נער הביאו אביו לרבי אַיזל חריף. שיתהה על קנקנו, שאל לו רבי אַיזל:
– רַבְּךָ מי הוא?
השיב הנער:
– המלמד הַבִּירְזָ’אי הוא רבי.
טפח לו רבי איזל על שכמו ואמר:
– יפה עשה אביך, שמסר אותך לידו. אף אני תלמידו. ויהא כלל זה בידך: אדם שלא למד אצל המלמד הבִּירְזָ"אִי חזקה עליו שעם הארץ הוא. תדע שכך, שהרי המלמד הבירז’אי לא למד אצל המלמד הבירז’אי, ולפיכך הוא עם הארץ גמור.
(יהל"ל, “זכרון בספר”, ז’יטומיר 1910, עמ' 7– 8).
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
יהל"ל — ראשי התיבות של הסופר והמשורר יהודה ליב לוין, המביא את המעשה בספר זיכרונותיו. רבי אייזל חריף, מן השנונים שברבני ליטא, „תוהה על קנקנו" של הנער — בוחן אותו; „חזקה" — הנחת ברירת מחדל הלכתית; „עם הארץ" — בור, נטול תורה. הכלל שהוא קובע כביכול לכבוד המלמד מבירז'י מתפוצץ מתוכו: מי שלא למד אצל המלמד הבירז'אי — חזקה שעם הארץ הוא; והרי המלמד עצמו לא למד אצל עצמו, ונמצא עם הארץ גמור. שבח שמפרק את עצמו בהיסק אחד — עלבון חריף בעטיפת טפיחה על השכם.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
