אין דור שאין בו ליצנין (ירושלמי שקלים ספ"ב)
"בדיחה מביאה לידי חירות". ז'ן פאול
ספרותנו מלאה ציוויים ואזהרות, המבקשים להרחיק את האדם מן הצחוק והליצנות. "ארבעה דברים ציווה רבנו הקדוש את בנו: אל תדור בשכנציב, דליצני הוו"... "רבי עקיבא אומר: שחוק וקלות-ראש מרגילין את האדם לערווה". "ארבע כיתות אין מקבלין פני-שכינה: כת לצים"... "אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה". "מאי דכתיב: אם ללצים הוא יליץ? - בא ליטמא פותחין לו". "כל ליצנותא אסירא"... "כל המתלוצץ גורם כליה לעולם... יסורין באין עליו... נופל בגיהינום". כך וכיוצא בזה לימדו הקדמונים. באו תלמידיהם ותלמידי-תלמידיהם וחיזקו את דבריהם. "והיזהר מן הליצנות, שהיא שנייה לעבירה ומעברת את המורא ומרגלת את האדם לידי עבירה" ("ספר היראה"). "כל המתלוצץ פורק ממנו עול מלכות-שמים" ("מנורת המאור"). "כללו של דבר: מי שמתלוצץ, ואפילו קל שבקלים, גורם כל הרעות שבעולם" ("ראשית חכמה"). "השני הוא קשה מאוד והוא-השחוק והלצון, כי מי שטובע בם כמי שטובע בים הגדול" ("מסילת ישרים"). וכל הציוויים והאזהרות הללו והדומים להם יצאו לבטלה: סוף-סוף אין לך שטוף בהלצה כיהודי. כל המבקש הלצה חריפה - באוצרנו שלנו הוא מוצא אותה. אף נמצא מומחה אחד, שהחליט בפשיטות ואמר: "ההלצה היהודית היא היסוד וגם גולת-הכותרת של ההלצה כולה".
אמנם אנו זוכרים עדיין טיפוסים של יהודים "יראים ושלמים", שבאמת היו נזהרים מן הליצנות, ואם בעל-כרחם תקפם הצחוק כבשו אותו בכל כוחם. אבל גם הללו בשעתם לא היו בלתי אם יוצאים מן הכלל. סתם אדם מישראל בחזקת "שכנציבי" הוא: אין כמותו מצוי אצל ההלצה. וצריך להוסיף: לא רק אצל ההלצה המנומסה. זה שנים רבות אני מטפל בכינוסה של הלצתנו. עד כמה שיש לי האפשרות לכך, אני נותן את דעתי להשוות את ההלצות שלנו לאלו של עמים אחרים, ואני רואה: אם אמנם בכמה דברים עולה ההלצה שלנו על זו של אחרים, לגבי נימוס יש שהיא פחותה משל אחרים. יש שאפילו האוזן הרגילה בכך נכווית מן ההלצה שלנו.
מאוצר הבדיחה היהודית