אין דור שאין בו ליצנין

אלה הדברים, אשר כתבתי בתורת הקדמה ל"ספר הבדיחה והחדוד" הראשון, שיצא בחורף תרפ"ב.

הספר ההוא יצא על־ידי “אמנות”, וחובה נעימה עלי להזכירה לתודה ולברכה. לפני שלש־עשרה שנה היה קובץ של בדיחות כמעט דבר חדש לגמרי בספרות העברית. רָוְחָה ההנחה המוטעית, שהבדיחה שלנו קשורה ודבוקה בלשון היודית, ואי אפשר למסור אותה בשום לשון אחרת, כל־שכן בלשון העברית, שהיא “ספק חיה ספק מתה”, ולדעת רבים, אף כי לא שלמים, מתה גמורה. היה אפוא מקום לחשוש, שהקובץ לא יצליח: קוראים לא ימָצאו לו, והעש יאכלהו. אף־על־פי־כן לא שמה “אמנות” לב לכך והוציאה אותו, ודוקא בצורה יפה ובהדור נאה. לא היו ימים מרובים ביותר והוברר, שהחשש – חשש שוא הוא: נמצאו קוראים לבדיחה הכתובה עברית, וכעבור שנים מעטות נעשה הקובץ כמעט יִקְרָה ביבליוגרפית, ולא זו בלבד, אחרי קובצי יָצאו עוד כמה קובצי בדיחות עבריים, וכלם יחדו הרסו את ההנחה, שהעברית אינה מסוגלת לספר בדיחה כהלכה. עכשיו אין איש מאמין כבר בחולשה מדומה זו של העברית, ואם יש כועסים על הורסיה של אמונת שוא זו – יכעסו להם כנפשם שבעם. יודעים הם, שאין האמת אתם, ובשביל-כך הם כועסים^*.

כל אותן שלש־עשרה הַשָּׁנִים לא הנחתי ידי ממקצוע־הבדיחה, אשר בחרתי לי מתוך המקצועות המרובים, שהעוסקים בהם נהגו לכללם יחד ולקרוא להם “יצירה עממית”, ולא אחטא, כמדומני, בלשוני, אם אֹמַר, שלא לחנם עמלתי. הקובץ הקודם הכיל שש מאות חמשים ושלש בדיחות, ובידי נשארו אז עוד כשבע מאות וחמשים בדיחה בשביל קובץ שני; בכרך הַנִּתָּן עכשיו לקוראים יש אלף ועשרים ואחת בדיחה (בכללן חמש מאות מתוך הקובץ ההוא, וכמעט כלן תוקנו תקון נוסח וסגנון), ובידי נשארו עוד יותר מאלפים בשביל כרך שני ושלישי, שיצאו, כפי שאני מקוה, בקרוב^**. וחיב אני להדגיש: לולא שבתי בארבע־עשרה השנים האחרונות בארץ-ישראל, ודאי הייתי חסר חלק גדול מן החומר הרב הזה. זכינו בארץ־ישראל לקבוץ גליות, ויותר ממאה ועשרים איש מתושבי הארץ המציאו לי בדיחות וחרודים. המתהלכים בקרב העם בתפוצות הגולה. אבל לא מפי מְסַפְּרִים בלבד אספתי את החומר, כי אם גם - ואולי עוד יותר- מפי ספרים, ובכרך השלישי תבוא רשימה מפורטת גם של המסַפְּרִים וגם של המקורות הספרותיים, אשר להם אני חייב תודה על החומר שבידי.

בדרך, אשר אני הולך זה עשרים ושש שנים לבקש את הבדיחה היהודית, מצאתי, כמובן, גם את הבדיחה של עמים אחרים. אלו שנראו לי יפות ביותר רשמתי בפנקסי, ולאט לאט נצטרפו עד כדי כרך מיוחד, ולו אני קורא: ,מאוצר הבדיחה של העמים". קצת דוגמאות הימנו פרסמתי בעתונות, ואת כָּלו אתן בתורת כרך רביעי של הספר הבדיחה והחדוד".

וצריך אני להעיר: יותר שנסתכלתי בבדיחה שלנו והשויתי אותה לבדיחה שלהם, יותר הוברר לי, שגם במקצוע זה של יצירה יונקים התחומים אלו מאלו. ומודה אני: אלמלי כתבתי עכשיו מה שכתבתי לפני שלש־עשרה שנה על “אזנו של המומחה, העשויה לתפוס את סמכיה הדקים של הבדיחה היהודית” ולהבחין בינה ובין הבדיחה מאוצרם שלהם – הייתי בוחר לי לשון זהירה יותר. –

פִּרְיָהּ של השואת הבדיחה שלנו לבדיחה שלהם הם הציונים שבסוף הכרך שלפנינו ואשר יבואו גם בסוף שני הכרכים הבאים, וחובה עלי להקדים ולאמר: הציונים הללו אינם אלא השואות בלבד, ולא בכלל חקרים מדעיים יחשבו, דַּיִּי אם אנשי־המדע ימצאו בהם חומר למחקריהם. –

מקוה אני, שגם כרך חמישי יהיה לו לספרי: “המבוא”, או ביתר דיוק – המבואות. אדם לומד כל־שעה, קל־וחומר במשך שנים. אף אני למדתי, ו"המבוא" שכתבתי לפני שלש־עשרה שנה נתרחב ונסתעף – פרקיו גדלו וגם פרקים חדשים שלמים נתוספו בו, וכלם יחדו עתידים להיות הכרך החמישי של “ספר־הבדיחה”,

ועוד הערה אחת – הערה אחרונה.

עקר העקרים בבדיחה הוא - טיב ההרצאה. מלה אחת יתרה פוסלת את הבדיחה כֻלה; מלה אחת חסרה קוטלת את נשמתה, ומודה אני, שלא קיימתי צו זה ולא במדה מספקת נקיתי הרצאתי מפשע רב של חסרים ויַתִּירים. נסיוני מלמדני, שבדיחה אינה נכתבת כהלכה בבת־אחת: עליך להסתכל ולחזור ולהסתכל בה, כדי לתקן ולחזור ולתקן אותה. בראִיה אחת אי אתה עומד על כל פגימותיה. הכתיבה המרובה והמבוהלת הלבישה את הַפְּרוֹזָה העברית בכלל שק אפור ועשתה אותה מין גולם, שאין אתה מכיר בו לא חתוך־אברים ולא הבהק־צבעים. וכדי להתרחק מן העבירה צריך הייתי להשהות את ספרי אתי עוד יותר ולעבדו עד שיכלו קוציו, אבל יצרו של סופר, ביחוד של סופר, שכבר הגיע לזקנה ויומו שוקע והולך, – כופה אותו, שיהא רואה את דבריו לא רק כתובים, כי־אם גם מודפסים. איני יודע, אם יצר טוב או יצר רע הוא, – לכבוש אותו קשה מאד, והוא שכופה גם אותי לאסוף את ידי מספרי עוד לפני שֶׁכִּלִּיתִי כל קוצין. ויהי רצון, שזקנתי תכפר עלי.