אין דור שאין בו ליצנין

נוסח סיני יפה מצאתי בקובצו של האנס רודלסברגר, "Chinesische Schwänke" (וינה 1920, עמ' 25): נזיר~אלהים לא היה פן השוטר, ויין ושכר וכל משקה אשר יישתה שתה ערב ובוקר וצהריים. ויהי היום ויימסר לידו אסיר גלוח~ראש להביאו אל בית~הכלא אשר בעיר הגדולה. הוא בדרך, ועל כל מדרך כף~רגל ימלא פיו מן יין הבקבוק, אשר הכין לו. ויכרע ויקרס על אם~הדרך, כי עברו היין ויפל עליו תרדמה, —וויישן. ויפן האסיר כה וכה וירא, כי אין איש, ופנס מושלך כפגר~מת, ויתיר חבלי הכבל מעל צוואריו הוא ויקשרם בצוואריו פנג, ואחר גילח לפנג את ראשו—ויקם וימלט. הבוקר אור ופנס הקיץ מיינו, וישלח ידו למשש צוואריו, כי דבר~מה העיק עליו, והנה חבלי~כבל, ויוסף וישלח ידו לנגד ראשו, כי נגע בו קור~בוקר, והנה גלוח ראשו הוא. ויתעצב פנג אל לבו ויאמר: "אכן טוב הדבר, כי לא נמלט האסיר. אבל איה אנוכי?"... יש גם נוסח ערבי והוא דומה לנוסחנו שלנו: הבנקה הטיפש עשה לו "מחרוזת של שברי כלי~חרס ותלה אותה בצוארו. אמרו לו: "זו למה לך?" — החזיר הבנקה: "רב העם פה, ומתיירא אני, פן אובד בתוכו. וכראותי את המחרוזת שבצוארי אדע, כי אני הוא". פעם אחת נכנס אחיו אצל הבנקה ומצא אותו ישן. הוריד את המחרוזת מעל צוארי הבנקה ושם אותה בצוארו שלו, וכשהקיץ הבנקה וראה את המחרוזת בצוארי אחיו תמה מאוד. אמר לו אחיו: "על מה אתה תמה?—החזיר הבנקה: "הן אתמול היית אחי, ועתה הנך אני, ואני מי אני?" (יוסף מיוהס, "ילדי~ערב", "הארץ" גל' 4281 וסלסקי, "Nasreddin", כרך ראשון, נ' 214, ביבליוגראפיה לסי' 43) כבר נמצא נוסח זה בשיריו של אל~פרודק, שמת בשנת 719 או 728. במוטיב זה, שטיפש אינו יודע אם הוא הוא, משום שנשתנו סימניו (תלבושתו), השתמשו גם האחים גרים. עיין סוף הסיפור "Die kluge Else" (סי' 34, לפי מהדורת פון דר ליאן~כרך ב', סי' 147, עמ' 243).