אין דור שאין בו ליצנין

„בית־מחיה" — מסעדה. מה שהחלמאי רואה הוא שני שחקני ביליארד (הערה ^*) — בעיניו „לצים מזוינים עצים ומכים בביצים". דווקא המחזה המוזר הזה אינו מטריד אותו: הוא מיישב אותו במונח מדיני הנזיקין שבתלמוד — „נזק שלם", תשלום מלא — כלומר בטוח לו שהמשחקים ישלמו על מה שישברו. הקושיה ה„אמיתית" בעיניו היא איך נכנס שולחן ארוך בפתח צר — אלא שכל הקושיה בנויה על בלבול מידות: החלמאי משווה את אורך השולחן לרוחב הפתח, בעוד שהמידה הקובעת אם ייכנס היא רוחב השולחן, שאותו מטים ומעבירים בפתח, ולא אורכו. ואותה קושיה מדומה הוא פותר בדרך הפלפול, בסלסול פאות ולעיסת זקן של למדן שקוע בעיון: אולי העמידו תחילה את השולחן ובנו את הבית סביבו. פרודיה על פלפול שמעדיף כל תירוץ מופרך ובלבד שלא להודות שהשאלה עצמה מיותרת.