מילדותו התנכר פּסח, שטיפש הוא, והיו אביו ואמו מצטערים ונאנחים:
מה יהיה סופו של ילד זה, שבינת-אדם אין לו?
פעם אחת עמד על הגזוּזטרה למעלה והטיל מים אל תוך הרחוב למטה. פתאום ראה בני-אדם עוברים ברחוב, ומיד הפסיק וברח.
הרגיש אביו בדבר ונהנה:
דומה, שמחמת בושה ברח, והרי סימן, שבינת-אדם מתחילה מנצנצת לו במוחו.
קרא לו האב ושאל אותו:
פסח, למה הפסקת וברחת כשראית בני-אדם עוברים ברחוב?
החזיר פסח:
יראתי, שמא יתפסו לי בקילוח ויפילוני מן הגזוזטרה למטה…
בדיחה זו כבר סיפר סיפר אבי־״השוואנק״, הכוהן יוהאנס פאולי (כנראה, ישראל מומר). ע״י קובצו הידוע ״Schimpf und Ernst״, הוצ׳ יוהאנס בולטה, ברלין 1924, כרך ראשון, סי׳ 22, עמ׳ 20. ביבליוגראפיה קצרה־שם, כרך שני, עמ׳ 262.
ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1127, עמ' 41) · תמלול מפעל בן-יהודה
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
„גזוזטרה" — מרפסת; „התנכר" — ניכר ונודע (על-פי „גם במעלליו יתנכר-נער", משלי כ, יא): מילדותו ניכר בפסח שטיפש הוא. האב קורא בבריחה סימן לבושה, כלומר לניצני שכל — אבל נימוקו של פסח מוכיח שהטיפשות במקומה עומדת, ואף ביתר שאת: הוא חושש שהעוברים „יתפסו לו בקילוח" ויפילוהו מן המרפסת — כאילו היה הקילוח חבל של ממש שאפשר לאחוז בו ולמשוך. דרויאנוב מציין שהבדיחה עתיקה מאוד: היא מופיעה כבר אצל יוהאנס פאולי, מאבות סיפורי-ההיתול הגרמניים, בקובץ „Schimpf und Ernst" מראשית המאה ה-16.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
