אין דור שאין בו ליצנין

„תורה צוה לנו משה מורשה" (דברים לג, ד) נאמר בברכות השחר; „מורשה" — ירושה, אבל בהגייה מרושלת נשמע „משה מורשה" כ„משה רשע". על כך מקניטים את ה„למדנית": כלום אינך שומעת שאת קוראת למשה רשע? והיא, במקום להתנצל, מאמצת את הטעות ו„מוכיחה" אותה בקל-וחומר — צורת ההיסק הקלאסית של בית-המדרש („מה… לא כל-שכן"): המן, שהביא על הנשים צרה של יום אחד בשנה בלבד, רשע היה; משה, שדיני הפסח שבתורתו כופים על הנשים את עמל הניקיון המפרך מפורים ועד אחרי פסח — על אחת כמה וכמה. השנינה ממזגת שיבוש-שמיעה עם תלונה נשית אמיתית על טורח הפסח, ומגישה אותה בכליו של בית-המדרש עצמו.