יוסי חייט קיבל תורת החייטות מאביו וּמסרהּ לזוּסי בנו. וכך היה אומר:
שמע, זוסי בני, מוסר אביך ואל תטוש תורת אבי-אביך. כי תביא למי-שהוא חליפה חדשה וראית על השולחן ובכל-מקום אשר תגיע עינך חפץ יפה, ואין רואה ואין שומע, וּנתתוֹ מיד אל כיסך והבאתוֹ אל תוך ביתך.
אמר לו זוסי בנו:
אבא, “לא תגנוב” עומדת עלינו מצוה מפורשת מן התורה.
החזיר לו יוסי:
זוסי בני, מה שעומד – יעמוד ומה שמונח – קח…
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
הצוואה כולה מנוסחת בלשון מקראית חגיגית, על-פי משלי א, ח — „שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך" — כאילו נמסרת כאן תורה מדור לדור, אלא שה„תורה" היא הוראת גנֵבה. כשהבן מקשה ש„לא תגנוב" עומדת עלינו — כלומר מחייבת אותנו — האב תופס את המילה כפשוטה: מה שעומד יעמוד לו במקומו, ומה שמונח על השולחן — קח. עצם ניסוח האיסור נהפך בפיו להיתר.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
