אין דור שאין בו ליצנין

„טרופה" — מקולקלת, הרוסה. האישה הגוססת דואגת שלא „יחרצו הבריות לשונן" — שלא ירכלו על הסכסוך בין בעלה לאמהּ — והבעל אכן נשבע לקיים את רצונה האחרון, אבל אינו מתאפק מלהתוודות: ההליכה לצד חמותו השנואה תהרוס לו את הלוויה. הצער האמיתי שלו שמור לא למות אשתו אלא לאיכות החוויה שלו בהלווייתה.