אין דור שאין בו ליצנין

מנהג חסידי: כשצדיק נוטה למות, חסידיו „מנדבים" לו ימים ושנים מחייהם שלהם. „המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" הוא כלל תלמודי (כתובות נ ע"א): גם הנותן צדקה ביד רחבה אל יפזר יותר מחמישית מנכסיו, שלא יתרושש בעצמו. מכאן זעזוע השלוחים: אם בממון הגבילו חכמים לחומש, בשנות חיים על אחת כמה וכמה. אבל נדיבותו המופלגת של החשוב מתבארת ברמיזה אחת כלפי אשתו: עשרים השנה אינן משלו אלא משלה — הוא „תורם" בשמחה את מה שממילא היה רוצה להיפטר ממנו.