אין דור שאין בו ליצנין

ברקע מנהג עממי: כשצדיק נוטה למות, בני הקהילה „נודבים" לו ימים ושנים ממניין חייהם שלהם כדי להאריך את ימיו. „בתולה זקנה" — רווקה מזדקנת, דמות קבע קומית שכל מעייניה בחתן; „קצת בחייך?" — האם לא הפרזת על חשבון חייך? תרומת-הענק שלה אינה מסירות נפש אלא עסקה: אם יורדות עשר שנים ממניין שנותיה — הרי „הצעירה" בעשור שלם, וסיכוייה להינשא שבו ועלו. וגם יצאה הנדבנית הגדולה מכולם.