אין דור שאין בו ליצנין

״סמוך על שולחן חותנו״ — ניזון על חשבונו, כמנהג ה״קֶסט״, שבו מפרנס החותן את החתן הצעיר; ״פניו עטופות״ — לחיו חבושה במטפחת, כדרך מי שחש בשיניו. אלא שהשיניים המכאיבות לחותן אינן שלו: שיני החתן, הלועסות יום-יום את לחמו בלא כוונה להסתלק, הן הכאב שאין לו רופא.