אין דור שאין בו ליצנין

„שמש" — משרתו האישי של הרב; „נוהג סילסול בעצמו" — מחזיק עצמו לאדם חשוב. השמש מתגאה בשתי מעלות שאולות — קרבתו לרב הלמדן וייחוסו לדוד העשיר — ורבי משה סופר (החתם סופר, רבה של פרסבורג) מצליב אותן עליו: „למדן כדודך" — כלומר בור, שהרי כל מעלת הדוד היא כספו; „עשיר כמותי" — כלומר עני, שהרי כל מעלת הרב היא תורתו. בהצלבה אחת מתברר שמשתי המעלות אין לו ולא כלום — ויהירותו תלויה על בלימה.

מבנה ההיפוך הזה — הצלבת שתי מעלות כך שכל אחת נופלת דווקא על מי שחסר אותה — חזר ושימש מאוחר יותר בהלצות בנות אותו דפוס, כגון בפרפרזה המיוחסת לאיינשטיין בתשובתו למרלין מונרו („אך מה אם ירש את יופיי ואת שכלך?").