אין דור שאין בו ליצנין

„בני־תשחורת" — צעירים; „דור פרוץ" — דור מופקר. שלושת „הדברים" שהנוער „זהיר" בהם הם כולם מצוות של אכילה או של אי־עשייה: לאכול ולשתות בערב יום־כיפור היא מצווה ממש — „כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי" (הערה ^*); בשני לילות הסדר נוהגים לקצר בקריאת־שמע שעל המיטה, שכן ליל־שימורים הוא ומשומר מן המזיקים (הערה ^**); ובבוקר תשעה־באב נוהגים שלא להניח תפילין לאות אבלות (הערה ^***) — אבל במנחה, תפילת אחר־הצהריים, כן מניחים. וכשמעירים לכלב הלץ שהצעירים משמיטים את התפילין גם במנחה, הוא הופך גם את ההפקרות הזאת ל„חומרה" למדנית: הם „דנים כל היום כמקצתו" — היפוך מהתל של הכלל „מקצת היום ככולו", כלומר מותחים את פטור הבוקר על היום כולו. אדיקות שכולה קוּלות והשמטות.