אין דור שאין בו ליצנין

מפת הקיץ היהודי על-פי הלוח: שבעה שבועות של ספירת העומר, מפסח עד שבועות (הערה ^*) — „סופרים" את העומר, וימים אלו נהוגים כימי אבל-למחצה; שלושת השבועות של אבלות החורבן, מי"ז בתמוז עד תשעה באב (הערה ^**); וחודש אלול, שבו תוקעים בשופר מדי בוקר לקראת הימים הנוראים (הערה ^***). יוצא שכל הקיץ, אם מטעמי דת ואם מחמת החום, עסוק היהודי בדבר קבוע אחד: להיאנח.