כשישב רבי מאיר וייל על כיסא הרבנות בברלין, שימש שם חזן בבית-הכנסת הגדול אדם אחד ושמו רבי אשר ליאון. פעם אחת אמר לו רבי מאיר:
כל מה שאמרו בחזן חילופו במר. סתם חזן – שוטה; מר – פיקח. סתם חזן עם הארץ; מר – בר אוּריין. סתם חזן – עני; מר – בעל-נכסים. סתם חזן יודע שיר ונגינה; מר – אינו יודע…
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
„מר" — כינוי כבוד לנוכח, „כבודו"; „בר־אוריין" — בן תורה, למדן. הדימוי העממי של החזן: שוטה, עם־הארץ ועני — אבל בעל שיר. רבי מאיר הופך בחזן שלו את הקלישאות אחת לאחת, שבח על גבי שבח — עד ההיפוך האחרון: את הדבר האחד שחזן באמת חייב לדעת, שיר ונגינה, דווקא הוא אינו יודע.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
