אין דור שאין בו ליצנין

„מגיד" הוא דרשן הקהילה; „הפקיעו שכר הדגים" — העלו את המחיר בלא הצדקה. דגים לשבת היו מצרך יסוד שגם עניים הקפידו עליו, וחרם רבני על מצרך — חרם צרכנים בכפייה דתית — היה כלי אמיתי בידי קהילות לשבירת יוקר.

אבל הצחוק אינו ברקע ההלכתי אלא בשורה האחרונה ובתזמונהּ. הדייגים יוצאים „עצובים ומדוכאים", והמגיד „פנה אליהם ואמר" — פנייה הבונה ציפייה לריכוך או לפשרה של הרגע האחרון, ובמקומהּ באה מכה נוספת: התנגשות חזיתית בציפייה, מנגנון הפואנטה הקלאסי. העוקץ הכפול הוא בטון — רבי יחזקאל-פייבל אינו מנסח זאת כנקמה אלא כדאגה רבנית כנה לנשמתם: „דעו לכם… והוו זהירים", כאילו הוא חס עליהם שלא ייכשלו באיסור, והעמדת-פנים חסודה זו היא שהופכת אכזריות לשנינה. ומתחתיה היגיון הלכתי צונן ונכון: איסור קהילתי חל על כל בני הקהילה, הדייגים בכללם — הוא אינו ממציא דבר, אלא מחיל את הדין בעקביות מושלמת בדיוק בנקודה הכואבת: הסחורה שאיש אינו קונה נאסרת גם עליהם, והדגים ירקבו לנגד עיניהם.