רבי שלום-הלוי, המגיד מרייצה, בא מעיירתו הקטנה לפרסבורג הגדולה והוזמן לדרוש בבית-המדרש, שהיה מלא חכמים ולומדי-תורה. פתח ואמר:
קודם-כל רואה אני צורך לצוות לביתי במקום הזה; ואני מבקש אתכם, שתציבו לי מציבה על קברי.
שאל אחד מן הקהל:
רבי, מה זה ועל מה זה?
החזיר רבי שלום:
מתיירא אני מפני החכמים ולומדי-התורה שלפני, שמא ישרפוני בהבל-פיהם ויקברוני קבורת-עולמים. ואני רוצה הייתי, שאשתי ובני יידעו, לפחות, את קבורתי…
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
„לצוות לביתו" — לערוך צוואה, על-פי „צַו לביתך כי מת אתה" (ישעיהו לח, א); פרסבורג (ברטיסלבה) הייתה ממרכזי התורה הגדולים. המגיד מן העיירה הקטנה מפרק את אימת הקהל המלומד בהגזמה עצמית: קושיותיהם החריפות של הלומדים — „שריפה בהבל-פה" — עלולות לקבור אותו בלא זכר, ולכן הוא מזמין מצבה עוד לפני שפתח בדרשה. צחוק על חשבון עצמו שגם מחמיא למאזינים — וכך הוא קונה את לבם בטרם אמר דבר תורה אחד.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
