אין דור שאין בו ליצנין

המוטיב היסודי של בדיחה זו כבר ישנו בסיפורי ״כלילה ודימנה״ (תרגום א׳אלמאליח, הוצ׳ ״דביר״, תל־אביב תרפ״ז, עמ׳ ס״ט) : ״בארץ פלונית היה סוחר, ויצא למסעיו לארצות־ניכר לנסות את גורלו ולהרבות הון. ויפקד ביד אחד מאחיו מאה כיכר ברזל למשמרת עד שובו, וילך למסעיו. בשובו פנה אל אחיו, ויבקש מעמו את פקדונו. ויענהו אחיו, לאמר : ׳אכלוהו העכברים׳. ויאמר לו אחיו : ׳צדקת, אחי, ואמנם שמעתי, כי אין כשיני העכברים לכרסם את הברזל׳. וישמח האח מאוד על תשובת אחיו, ויחשוב כי האמין בו. ויצא הסוחר, ויצא אתו בן־אחיו ויקחהו ויביאהו לביתו. ויהי ממחרת ויבוא אליו אחיו, וישאלהו על בנו. ויענהו האח, לאמר : ׳בצאתי אתמול מביתך ראיתי תחמס אשר חטף ילד, ומראהו כמראה בנך׳. ויטפח האיש על פניו ויאמר : ״אלהים אלהי ! הנשמע כדבר הזה, או הנראה כמוהו, כי יטרוף תחמס ילדים ?׳ ויענהו אחיו : ׳השמעת מימיך, כי יאכלו עכברים מאה כיכר ברזל ? ואם עכברים כירסמו ברזל, גם תחמס חטף ילד״׳. כך הוא הנוסח – בשינויים קטנים – גם ״בפנטשטנטרה״, ספר ראשון סי׳ 463–461, (עי׳ ״Pantschatantra" übers. von Theodor Benfey כרך ב׳, עמ׳ 121–120, וגם בקובץ ״אינדישע מארכען״ ליוהאנס הרטל, יינה 1925, עמ׳ 60, סי׳ 20). אחר הוא הנוסח הערבי־התורכי, והוא קרוב מאד לנוסח שלנו: ג׳וחא–הלץ־הטיפש של ארץ־הקדם–שאל פעם אחת סיר מאת שכנו, וכשהשיב את הסיר מצא בו המשאיל עוד סיר אחד, קטן. שאל המשאיל: ״סיר קטן זה מנין?״ והחזיר לו ג׳וחא: ״הסיר הגדול ילד אותו בביתי ולך הוא״. צחק המשאיל בלבו על תעתועיו של ג׳וחא, ואת הסיר־ הקטן לקח. לימים חזר ג׳וחא ובא לשכנו זה וביקש שישאיל לו את הסיר שנית, –והשאיל לו. ״עכשיו״–אמר המשאיל בלבו–״ודאי ילד הסיר עוד בן, ואולי גם תאומים ילד״. עבר שבוע, עברו שבועים וג׳וחא לא השיב את הסיר אשר שאל. וכשבא אליו המשאיל לבקש את סירו אמר לו ג׳וחא: ״מת הסיר ואיננו״. קצף בעל־הסיר וצעק: ״האם בן־תמותה הוא הסיר ?״ והחזיר לו ג׳וחא: ״כשם שבן־לידה הוא, כך הוא גם בן־תמותה״. (יצחק יהודה, ״משלי־ערב״, ירושלים תרצ״ב, כרך א׳, עמ׳ 8, ריב. הערה לסי׳ 925. והשווה Wilhelm von Camerlohr, "Meister Nassr-eddin's Schwänke" טרייסט 1857, עמ׳ 12, סי׳ 35. ועי׳ גם "Nassr-eddin", Ed. Wesselski כרך א׳, עמ׳ 213, הביבליוגראפיה לסי׳ 35).

ועוד יש להעיר: את הבדיחה שלפנינו – בקצת שינוי־נוסח – ידע גם רבי יעקב קראנץ, המגיד מדובנה, והוא השתמש בה בתורת משל בדרוש על הכתוב ״לא תוסיפו ולא תגרעו״. (עי׳ ״אוהל יעקב״ על חמישה חומשי־תורה, ווארשה תרל״ד, פרשה ואתחנן, עמ׳ 18).