אין דור שאין בו ליצנין

בשנת הרבולוציה הראשונה של רוסיה (1905) הוציא הסופר צ’וּקוֹבסקי שבועון לסאטירה. לא היו ימים מועטים ונמסר צ’וקובסקי לדין: הפרוקורור מצא עלבון לרוממות בציור סאטירי, שהיה בו קצת דימיון לקיסר. הגן על החוטא הפרקליט הידוע אוסקר גרוזנברג, ובנאומו אמר:

אין אדם נדון על סמך השערות בעלמא, אלא על סמך ראיות ברורות ומפורשות. הגיעו בעצמכם, רבותי, מי־שהוא יצייר חמור, ויבוא חברו ויגער בו: “כיצד אתה מעז להעליב את האדון הפרוקורור?”…

(В. Боцяновскій и Э. Голлербахъ, “Русская сатира первой peволюцiи”, פט"ב 1925, עמוד 35).