אין דור שאין בו ליצנין

בזמנו של ד’אקוסטה נפלה מהומה בין הפועלים בפטרבורג, ובהמון רב נסבו את ביתו של דיבייר ראש־המשטרה. נבהל דיבייר ובקש מאת ד’אקוסטה ידידו ובן־ארצו^*, שנמצא אותה שעה בביתו, כי יצא הוא אל ההמון הסוער. עשה ד’אקוסטה רצונו, וכשראה ההמון כריסו הרחבה והחיוך הנעים על שפתיו, פגה חמתו, ורבים מבין ההמון התחילו גם הם מחייכים אליו. פתח ד’אקוסטה פיו ואמר:

ידידי הטובים, רואה אני, שאתם שמחים על כריסי הרחבה. אילו היתה אשתי לנגדכם, הייתם מניחים כריסי שלי ושמחים על כריסה שלה. וחייב אני להודיעכם: כל־זמן ששלום ושלווה ביני ובינה, דייה מיטה אחת לשנינו; כיון שאנו באים לידי מחלוקת וקטטה – כל הבית כולו לא די לנו^**.

צחק ההמון והתחיל נמוג והולך, עד כי לא נשאר ממנו איש…