אין דור שאין בו ליצנין

בעל־בית ודייר עמדו בדין לפני שופט בתל־אביב. טען בעל־הבית ואמר:

אדוני השופט, בעל דיני זה יושב בביתי, בשדרות רוטשילד, בדירה של ארבעה חדרים, ויותר מחצי־שנה אין הוא מעלה לי שכר־דירה. התנצל הדייר ואמר:

אף קודם לכן ישבתי בדירה של ארבעה חדרים בשדרות, ולא שילמתי. ראה בעל־הבית, שאיני משלם, פסק לי “פיצויים”, שאפנה את הדירה ואלך לי. לקחתי את “הפיצויים”, שכרתי את הדירה בביתו של בעל־הבית העומד לפניך, אדוני השופט, וקיוויתי, שאלהים יזמין לי פרנסה ויהיה בידי לשלם שכר־דירה. ואלהים לא הזמין לי פרנסה ואין בידי לשלם.

שמע התובע ואמר לו:

גם אני מוותר על שכר־דירה שיש לי בידך, אוסיף לך גם חמש לירות “פיצויים” ופנה את הדירה שלי כשם שפינית את הדירה ההיא.

רגז הדייר ואמר:

אדוני השופט, שמא שמעת מימיך חוצפה כזו? בשכר חמש לירות אפנה לו דירה של ארבעה חדרים בשדרות רוטשילד!…