בעל־בית הזמין אורח קבצן לסעודה. כשישבו לאכול הגישו לשולחן לחם שחור ולחם לבן. הניח האורח את ידו מן השחור ולא אכל אלא את הלבן. אמר לו בעל־הבית:
רבי אורח, שמא תאכל לחם שחור? הלבן דמיו מרובים.
נטל האורח עוד פרוסה מהלחם הלבן והחזיר:
אבל הוא שווה דמיו…
כך מספרת גם בדיחה של צוענים: צוענית נכנסה אצל אמה־מטבלתה, והגישה לה זו קערה מלאה תבשיל־קיטנית וגם כף כזו קווير. לא שעתה הצוענית לקיטנית ומילאה פיה מן הקוויר. – החזירה אמרה לה מארחתה: ״בתי, גם תבשיל־קיטנית לפניך״.–החזירה לה הצוענית: ״חן־חן ! גם הקוויר נעים לחיכי״.–אמרה לה מארחתה:
ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 287, עמ' 92) · נסרק מן הספר המודפס
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
הלחם הלבן, מקמח מנופה, היה יקר ומשובח מן השחור, לחם השיפון הזול. „דמיו מרובים" — מחירו גבוה: רמז מנומס של „חבל על היקר". האורח מעמיד פנים ששמע המלצת איכות — אם הוא יקר, סימן שהוא שווה את מחירו — ונוטל עוד פרוסה. דרויאנוב מציין מקבילה בהומור הצועני: אורח שנרמז לו שהמאכל יקר — מאה גרוש — השיב שהוא שווה מאתיים, כי אין כמוהו לטעם.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
