אין דור שאין בו ליצנין

כל ערב שבת היה רבי יוסף נכנס למרחץ, כנהוג, ואשתו הרבנית היתה מתקינה לו קודם מרחץ חלוק נקי לכבוד שבת. ונוהגת היתה הרבנית לשמור את הלבנים לאחר כבוס כשהם מקופלים שלא כדרכם: צדם החיצוני כלפי פנים – כדי להזהר מן הלכלוך. ומזהירה היתה הרבנית את רבי יוסף, שיתן דעתו להפוך את החלוק עובר ללבישתו. ותמיד היה רבי יוסף שוכח אזהרתה של הרבנית, וכל ערב שבת היה שב מן המרחץ לביתו לבוש חלוק שלא כדרכו – צדו הפנימי מבחוץ. ראתה הרבנית, שכל אזהרותיה וקנטוריה יוצאים לבטלה, נמלכה והפכה בעצמה את החלוק קודם מרחץ ונתנה אותו לרבי יוסף מקופל כדרכו. מעשה שטן, דוקא אותו ערב־שבת נזכר הרב את אזהרתה של הרבנית, שחלוק טעון הפּוּךְ, עמד והפך וחזר לביתו – לבוש חלוק שלא כדרכו: צדו הפנימי מבחוץ. וכשראתה אותו הרבנית בכך, פתחה פיה והתחילה מחרפת ומגדפת:

– בטלן, שוטה, גולם: לא חלוק הָפוך מלכתחילה נתתי לך?

חטט רבי יוסף בחטמו, הרהר ואמר:

– רבנית, מה תצעקי? מן השמים מעכבים. אַתְּ הָפַכְת, גם אני הפכתי, ואף־על־פי־כן אינו הָפוּךְ…