אין דור שאין בו ליצנין

כלב ליץ איננו אביה הראשון של "שיחת דגים": קדמוהו אחרים. פאולי ("שימפף אונד ערנסט", הוצ' בולטה, כרך ב', עמ' 7—8, סי' 700) מספר כך: עובר־אורח בא לעיר ונכנס לאכסניה, ומחמת שהיתה זו אכסניה של עשירים, תפס לו מקום בקצה־השולחן, ובמקום שהוגשו הדגים הגדולים, שהוגשו לכל האורחים, עלה בחלקו שלו דג קטן. מה עשה? הרכין ראשו כלפי הדג והתחיל לוחש עליו כמדבר אליו. אחר־כך היתה אוזנו כלפי הדג כמקשיב לתשובה, שהדג מחזיר לו. תמהו המסובים ושאלו, למה הוא עושה כך? החזיר להם: "לפני כמה שנים טבע כאן אבי, ושאלתי את הדג, שמא הוא יודע אותו, השיב לי, שקטן ויניק הוא ואינו יודע את אבי. אבל יעצני, שאשאל את אבותיו, —את הדגים הגדולים הללו—שמא הם יודעים אותו". נוסח זה — בקצת שינויים — עי' גם ב"משלי־ערב" ליהודה, כרך א', עמ' קלא, הערה לסי' 547. בביבליוגראפיה העשירה שלו (עמ' 407—408) מביא בולטה גם את אולסוואנגר, "ראזינקעס מיט מאנדלען", סי' 46 (לפי המהדורה הראשונה — סי' 39), ואין הוא מביא לא את "‏Flögel, "Hofnarren עמ' 491, ולא את "‏Keller, "Handwerker‏, עמ' 108. אין הוא מביא גם את הנוסח של נצר־אד־דין, אף־על־פי שנוסח מיוחד הוא, כשם שמיוחד הוא הנוסח של כלב ליץ, כלומר: שלנו. פעם אחת הכינה אמו של נצר־אד־דין דגים גדולים וקטנים לסעודה, וההודשה עמד בחוץ והציץ מן החרך. גמרה אמו לבשל את הדגים ואמרה לבעלה: "עוד מעט ויבוא ההודשה לאכול עמנו. הבה נסתיר את הדגים הגדולים מתחת למיטה, ואת הקטנים נשים על השולחן, וכשילך מעמנו נוציא את הגדולים ונאכלם". בו ברגע נכנס ההודשה, ואמרו לו אביו ואמו: "בוא, בננו, ונאכל דגים יחדיו". נטל ההודשה דג אחד קטן והגישו לאזנו. אמר לו אביו: "למה זה אתה"? —אמר לו אביו: "שאלה שאלתי את הדג". —אמר לו אביו: "מה שאלה שאלת אותו"? —השיב ההודשה: "ביקשתי לדעת מפיו, מה דג היה זה שבלע את יונה הנביא? והוא אמר לי: 'אני קטן ואיני יודע: קום ושאל את אלו שמתחת למיטה: הם גדולים ובוודאי יודעים" (וסלסקי, "נצר־אד־דין", כרך א', עמ' 82—83, סי' 158).