אין דור שאין בו ליצנין

אפרים גריידיגר הוא בדחן עממי שנקשרו בשמו בדיחות הערמה רבות. „התחילו קטנים דוחקים אותו" — „קטנים" הם צורכי הגוף הקלים (עשיית „קטנים", להבדיל מ„גדולים"), והכוונה שלפתע נלחץ להשתין; „להיפנות" — לעשות את צרכיו. בכרך הזר אין לו פינה מותרת: כל מקום שהוא מבקש להיפנות בו, שוערים ושוטרים מעכבים אותו, עד שהוא נמלט אל הדלת היחידה שנפתחת — מרפאה. שני הפסוקים עושים את העבודה: „באו מים עד נפש" (תהלים סט, ב) הוא זעקת מצוקה שנעשית כאן מילולית להחריד, ו„נבקעו מעיינות תהום רבה" היא לשון המבול (בראשית ז, יא). הרופא מבין „איני יכול" כתלונה על עצירת שתן ומגיש כלי — בדיוק מה שאפרים חיפש. „כשמניחים לי — אני יכול" חושף שמחלה לא הייתה כאן מעולם, רק שלפוחית מלאה וכרך שאינו מניח לאדם למצוא בית־כיסא.