אין דור שאין בו ליצנין

שיגעון נצנץ לדוכס במוחו: הזמין את פרנסי-הקהילה והודיע להם, שהוא מבקש “מתנה” – בת ישראל, אשר לא ידעהּ איש…

ותהום העיר.

כל ההשתדליות והפיוסים לא הועילו: הדוכס עמד על בקשתו. לא הועילה גם התענית, שגזר הרב ובית-דינו: הדוכס לא שב מרצונו. וכשראו חשובי-הקהילה, שאין להשיב את הגזירה, נתאספו בביתו של הרב, ואחרי ישובי-דעת מרובים עלה הגורל – על בתו של שואב-המים.

בכו שואב-המים ואשתו, בכתה הבת, בכה גם הרב:

כך נגזר עלייך, בתי… כולנו את חטאתך נישא… צדיק וישר ה' ויסלח לעוונך.

עם דמדומי בין-השמשות יצאה בתו של שואב-המים לארמונו של הדוכס ואמה מלווה אותה, הולכת ובוכה… לסוף נכנסה העלובה לחצר-הארמון, והשערים ננעלו אחריה. והאם האומללה עומדת, כמחוברת לקרקע.

פתאום נפתחו השערים ושתי ידיים גסות דוחות את בתו של שואב-המים לחוץ.

בתי, – פירכס לחשה של האם, – הגידי…

השפילה הבת עיניה לארץ ולחשה גם היא:

הוא אמר… מסריחה אני, אמר…

בתי, חמדתי, – נפלה האם על צווארה. – לא אתּ מסריחה… זכות-אבות שלנו מסריחה…