אין דור שאין בו ליצנין

פרשה גדולה ורבת-נוסחאות היא פרשה זו של הדואגים לכנס את הלבנה ואת הכוכבים*, ואין אני צריך לעמוד עליה: בבקיאות מרובה עשה זאת אלברט וסלסקי בכרך הראשון מקובצו "Der Hodscha Nasreddin" (ויימאר 1911, עמ' 241— 242). אין רצוני אלא להוסיף נוסח אחד, הודי, שלא עמד עליו וסלסקי. היה חג בכפר, ובערב ששו ושתו האיכרים בביתו של אדון הכפר. נתמלא לבו של אדון הכפר תאווה להנחיל לעצמו את הקערה והוליך כל פתאים נכנס אדם וסיפר : קערת-זהב יקרה נוצצת בנהר. נתמלא החבורה אל המקום, אשר אמר האיש המבשר. וכשבאו לשם וראו את הלבנה הנשקפת במימי הנהר, התלהב המבשר וקרא: "הנה הקערה כולה זהב טהור !". – "אמת, אמת !" – צעקה החבורה פה אחד. תיכף קראו לדייגים ואדון הכפר ציווה עליהם, כי יפרשו רשת בנהר וימשו את הקערה. עשו הדייגים כמצווה עליהם –ולא משו קערת-הזהב מן המים, כי גלשה בנהר ממקום למקום, כשם שגלשה כנגדה הלבנה בשמים ממקום למקום. וכשקעה הלבנה אבדה הקערה. מתחילה תהו האיכרים, ואחר-כך החליטו, שהקערה ירדה עד לקרקע הנהר. ועד היום פורשים צאצאיהם רשתות בנהר, טומשים עד לקרקע הנהר ומבקשים למצוא ולמשות משם את הקערה היקרה (שיאמה שנקר, "Сонъ Раджи", לנינגרד 1920, עמ' 65). נח פרילוצקי מביא בקובצו על כינויי-ערים גם את הכינוי "באברקער לבנה" (סי' 94. – בוברק – עיירה בגליציה) ומוסיף (עמ' 77): פעם אחת לא יכלה בוברק לקדש את הלבנה, כי היו השמים מעונים נמלכו חכמי בוברק ועשו להם לבנה של פח.