אין דור שאין בו ליצנין

חלמאי חלש. שלחוּהוּ הרופאים למקום-רפואה סמוך

לשפת-הים ואמרו לו:

רפואתך אמבטות של מי-הים.

בא לשם ונכנס למרחץ, שהראו לו. ראה, שפותחים ברז והאמבטי מתמלאה מים, תהה ושאל:

מי-הים היכן הם?

הסבירו לו:

המים הללו מי-הים הם, ובצינורות הם באים משם עד לכאן.

שמח החלמאי על חכמתם הגדולה של יושבי-כרכים וכתב לאשתו, שתספר לכל החלמאים ויבואו לרחוץ כולם בים שבבית.

למחר יצא לטייל על שפת-הים, ואותו יום יום-שפל היה, וכשראה זוּטו של הים נבהל מאוד, מיהר וכתב לאשתו:

“אל תספרי כלום. חוששני, שמא יבואו ולא יספיקו המים בים”.