מעשה באחד, שתבע חוב מחברו, ופסק לו הנתבע פסוק שני שבשיר-השירים. נענה התובע ואמר:
כל ימי הייתי מתקשה בדבר אחד. ידעתי, מה צורך יש ליהודי בראש, – להניח עליו תפילין. ידעתי מה צורך יש לגוי בראש, – להניח עליו חבילת-שחת, שהוא מביא לבהמתו. ידעתי, מה צורך יש לגוי באחור, – ליתן מקום לשררה להלקות. אבל לא ידעתי, מה צורך יש ליהודי באחור. עכשיו אני יודע: ליתן מקום לבעלי-חובות לגבות את חובם…
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
„פסוק שני שבשיר-השירים" — „יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (א, ב), הלשון הנקייה שבה פוטרים פושטי-רגל את נושיהם: שק לי. „שחת" — עשב יבש, מספוא לבהמות; „שררה" — השלטון, שנהג להלקות איכרים על אחוריהם. התובע משיב בקטלוג מלומד-כביכול של תכלית האיברים אצל כל עם ועם, וסופו מר: אחורי היהודי נבראו כדי שבעלי-חובות „יגבו" בהם את חובם — כי דבר אחר לא יגבו.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
