אין דור שאין בו ליצנין

על־פי שופטים טו, ד: שמשון קשר את השועלים זנב אל זנב ולפיד בין הזנבות, לשרוף את קמות פלשתים. החבורה קוראת את הפסוק כמפרט טכני ומציעה ייעול — גב אל גב, שיהיה מרווח ללפיד — וכבר זה הצחוק: פסוק של אש ונקמה נדון כבעיית הנדסה.

והתשובה — „חכם גדול היה שמשון ויפה עשה. זנב כשמתלקח הוא מחריב עולם מלא" — נשמעת כמימרה עמוקה, מפני שהיא באמת בנויה כאחת. „זנב" בלשון המקרא והחכמים הוא מי שבתחתית הסולם — „ונתנך ה' לראש ולא לזנב", „הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים" — ו„מתלקח" נאמר גם על כעס. מתחת לזנב השועל מסתתרת אפוא חוכמת-חיים של ממש: דווקא פחות-הערך, כשהוא נפגע ומתלקח, כעסו יוצא מכל פרופורציה — „מחריב עולם מלא", כלשון המשנה (סנהדרין לז, א).

אלא שכל החוכמה הזאת אינה עונה על השאלה: היא דרשה על טבע האדם במקום תשובה על מרווח ללפיד. שאלה טכנית קיבלה מוסר-השכל, והחבורה יצאה מרוצה — ולכן שיבץ אותה דרויאנוב אצל הטפשים.