מת עשיר קמצן, שלא נתן מימיו פרוטה לצדקה, ומיד תפסוהו מלאכי־חבלה והתחילו דוחפים אותו לפתחה של גיהנום. התעקש הקמצן וצעק:
מיורשי גן־עדן אני, ולא מיורשי גיהנום. מצוה גדולה יש בידי. לפני ארבעים שנה קיימתי נפש מישראל: נתתי פרוטה לעני וקנה לחם ואכל וחייתה נפשו.
עיינו מלאכי־החבלה בפנקסים ומצאו: אמת, נכון הדבר. מיד פרש אחד מהם את כנפיו ובטיסה אחת הגיע לכיסא־הכבוד:
מה דינו של אדם זה?
נמלך הקדוש ברוך־הוא בפמליה שלו והשיב:
החזירו לו את הפרוטה שלו – וילך לעזאזל.
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
„מלאכי-חבלה" — מלאכי הפורענות הממונים על העונש; „פמליה" — חוג המקורבים. „קיימתי נפש מישראל" — על-פי המשנה „כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין ד, ה): הקמצן מנפח פרוטה יחידה מלפני ארבעים שנה לזכות מצילת-עולם. פסק-הדין מנהל את שמי-מרום כהנהלת-חשבונות: מחזירים לו את פרוטתו, מאזן זכויותיו מתאפס — „וילך לעזאזל", הביטוי שמקורו בשעיר המשתלח למדבר ביום הכיפורים (ויקרא טז) ונעשה לשון גירוש לכל הרוחות.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
