אין דור שאין בו ליצנין

איסור הלנת המת — החובה לקבור את הנפטר בו-ביום — הוא הלכה אמיתית, הנלמדת מ„לא תלין נבלתו… כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כא, כג). משה יוג, עם-הארץ שדרשותיו המשובשות נעשו שם-דבר, „מוצא" אותה דווקא בתהלים (הערה ^*): „תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא" — שורה פיוטית על אפסות האדם („אל תבטחו בנדיבים"), שהוא קורא כהוראת קבורה בו-ביום. הצירוף מתאים במקרה להפליא — וזה כל חינה של ה„דרשה". דרויאנוב מציין ששמע כי הסופר א"מ דיק רשם את „תורותיו" של יוג בחוברת בשם „זכרו תורת משה", ובני משפחתו של יוג קנו אותה בעשרים וחמישה רובל — ושרפוה.