אין דור שאין בו ליצנין

בשחרית של תשעה־באב, מטעמי אבל על החורבן, אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין (מניחים אותן רק במנחה) — על כך תמהים המתפללים. הכפרי מבין את השאלה אחרת: למה אתה נושא חפץ ברחוב. „עירוב" הוא חוט המקיף את העיר ומתיר לטלטל חפצים ברשות הרבים בשבת; כשהוא נקרע — הטלטול נאסר. אלא שתשעה־באב הוא יום חול, שהטלטול מותר בו בלאו הכי. וכך התירוץ שנועד לכסות על הבושה חושף בורות שנייה: לא די שאינו יודע את דין התפילין, הוא גם סבור שדין עירוב נוהג בימות החול.