אין דור שאין בו ליצנין

„ליחוש מר" — בארמית של הגמרא: „שמא יחשוש אדוני ל־…", כלומר: ראוי שכבודו ייתן דעתו לדברי…; „מר" הוא כינוי כבוד — „אדוני". בלשון זו פותח רבי מנשה את שתי עקיצותיו. דיין הפוסק לבדו עובר על המשנה באבות (ד, ח): „אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד" — רק הקב"ה רשאי לדון לבדו (הערה ^*). הדיין מתחכם: הגמרא והשולחן-ערוך שעל שולחנו הם שני „שותפיו" להרכב, והרי שלושה. רבי מנשה מפילו במקור אחר: על „נקיי הדעת שבירושלים" — המדקדקים ביותר במעשיהם — נאמר שלא ישבו בדין אלא אם כן ידעו מי יושב עמהם (סנהדרין כג ע"א). כלומר: אם הספרים הם חבריך להרכב, ראוי שתדע מי יושב אתך — רמז שקוף לכך שהדיין היהיר אינו מכיר אותם כלל.