אחרי שׁינה של שבת ישבו יהודים בחבורה וסיפרו ניסים ונפלאות. גמר אחד לספר, פתח שני וסיפר:
פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ופתאום זינק עלי מתוך חצרו של גוי כלב שחור, ממש ארי. אילו לא היתה אותה שעה דעתי מיושבת עלי, היה קורע אותי כדג. מה עשיתי? כיוון שפער פיו, מיד תפסתי לו בלשונו והייתי מושך והולך עד שהפכתי את הכלב כּולוֹ מתוֹכוֹ לברוֹ.
תמהו השומעים ושאלו:
ומה היה סופו של דבר?
לא-כלום, – החזיר המספר. – מכאן ואילך נבח מן הצד האחר…
עצם הבדיחה שלפנינו — מי־שהוא הפך חיה מתוכה לברה — כבר סיפר הנריך בבל (״Schwänke״, ג׳, סי׳ 51 ; ועיי״ש ביבליוגרפיה בעמ׳ 137). אבל העוקץ המפולפל שבסופה — מכאן ואילך נבח הכלב מצד אחר — משלנו הוא, כנראה.
ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1284, עמ' 91) · תמלול מפעל בן-יהודה
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
שנת שבת אחר הצהריים וסיפורי „ניסים ונפלאות" אחריה היו מוסד חברתי של ממש, וגם זירת תחרות לבדאים. „דעתי מיושבת עלי" — שמרתי על קור רוח; „מתוכו לברו" — מפנימו לחיצוניותו, כהפיכת כפפה. דרויאנוב מציין שגרעין הסיפור — אדם ההופך חיה מתוכה לברה — מצוי כבר אצל ההומוריסט הגרמני בן המאה השש-עשרה היינריך בֶּבֶּל, אבל העוקץ המפולפל שבסוף, הכלב שמכאן ואילך נבח מן הצד האחר, הוא כנראה תוספת יהודית: במקום להודות באבסורד, המספר מיישב אותו באבסורד גדול יותר.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
