אין דור שאין בו ליצנין

בן־כרך בא לעיירה קטנה ונכנס לאכסניה ללון. עד ששבע שינה די־צורכו נשמע קול דופק על דלתו:

רבי אורח, קום!

נבהל האורח, קפץ מעל מיטתו ופתח את הדלת. נכנס בעל־האכסניה ואמר לו:

רואה אני, שמחמת עינוי־הדרך עייפת ושכחת שסליחות ראשונות היום.

היתמם האורח ושאל:

סליחות? מה זאת?

תמה בעל־האכסניה:

מימיו לא ראה יהודי משונה כזה.

פתח פיו והסביר לאורח:

שבוע של ראש־השנה ושבוע שבין ראש־השנה ליום־כיפור קמים בעוד לילה והולכים לבתי־כנסיות ולבתי־מדרשות ואומרים סליחות.

שמע האורח ואמר:

מנהג יפה. אבל שמא תבאר לי, הסליחות גופן מה הן?

חזר בעל־האכסניה והסביר לו:

הסליחות הן בקשה על כפרת עוונות, על שנה טובה חדשה, על לחם לאכול ובגד ללבוש.

טפו! – רקק האורח וחזר למיטתו. – יהודי זקן אינו מתבייש לעשות מעשה ילדים קטנים – לקום בלילות ולבקש לחם…