אין דור שאין בו ליצנין

רבּהּ הישיש של ניטרה^* הגיע לגבורות. ביקשו ראשי-הקהילה להנוֹתוֹ, קראו אסיפה והחליטו:

להעמיד במרתפו של הרב חבית, ואיש-איש מכל חמישים בעלי-הבתים שבקהילה יביא שני בקבוקים יין ישׁן, שדעת זקנים נוחה הימנו, וייצק לתוך החבית.

אמרו ועשו: העמידו חבית במרתפו של הרב. איש-איש הביא ויצק שני בקבוקים לתוכה, ונתמלאה החבית. שמח הזקן על המתנה היפה, וכשנפטר העם מלפניו אמר לאשתו:

רבנית, רדי וּמזגי נא לי כוס מן החבית.

מיד ירדה הרבנית לעשות רצון בעלה, וכשעלתה מן המרתף ונסתכלה בכוס שבידה חשכו עיניה:

מים!

נסתכל גם הרב הזקן בכוס ונהם מתוך שפמו:

רמאים בני-רמאים! איש-איש סמך על חבריו, שיביאו יין, והוא עצמו הביא מים, ונתמלאה כל החבית – מים.

התחילה הרבנית מחרפת ומגדפת, היסה אותה הזקן ואמר:

רבנית, אל תשמיעי קולך. יודע אני להתהלך עם הבריות שבעדתי: כפליים ישיבו לנו יין.

בשבת עלה הרב הזקן על הבימה לדרוש, פתח במימרה של רבי ברכיה: “הרוצה לנסךְ יין על-גבי המזבח, ימלא גרונן של תלמידי-חכמים יין”^**, נתן שבח והודייה לקהילה על המתנה היפה וסיים:

אבל חבל, שאחד מכם קילקל יינכם המשובח ויצק לתוכו מים… יודע אני, מי הוא המקלקל, אלא שאין רצוני לביישׁוֹ ולפרש שמו ברבים. מוטב, שהוא עצמו יתקן מה שקילקל: יביא הלילה, אחרי הבדלה, ארבעה בקבוקים יין לכפר על שני הבקבוקים מים ויניחם בחצרי, – ונסלח לו.

תיכף אחרי הבדלה נשמע בחצרו של הרב קול צעדים חרישים.

חרדה הרבנית לראות מי בחצר ועיכּבהּ הרב:

שׁבי במקומך ואל תיראי! יין יהיה לנו.

והצעדים פוסקים וחוזרים, פוסקים וחוזרים. ולאחר שפסקו ולא חזרו עוד, אמר הרב לאשתו:

עכשיו,רבנית, צאי וּמני את הבקבוקים שתמצאי בחצר.

יצאה ומנתה, חזרה ואמרה:

מאתיים…