אין דור שאין בו ליצנין

„בעל־עבירה" — חוטא; „מופקר" — פרוץ, נטול מצוות; „פגרים־מתים" — גופות. הרב נשען על התפיסה התלמודית שחטאים מסוימים נפרעים במות ילדים (כגון שבת לב ע"ב: „בעוון נדרים בנים מתים"). החוטא לוקח את התוכחה כפשוטה והופך אותה לנשק: אם עוונותי ממיתים ילדים — די שאחזור לחטוא, וכולכם מתים עד מחר. כתב האישום החגיגי נעשה איום רחוב יעיל, והתיאולוגיה הפשטנית קורסת ברגע שמישהו מתייחס אליה כאל מנגנון שאפשר להפעיל.