אין דור שאין בו ליצנין

משה־אהרון ארוך וצנום כלולב, ושרה־רבקה אשתו גוצה ועגולה כאתרוג. הוא יושב כל היום בבית־המדרש ולומד תורה לשמה, והיא יושבת כל היום בחנות ומוכרת מיני סדקית לשם פרנסת הבית. הוא מוליד, והיא יולדת ומינקת ומגדלת. ופעמיים בכל־יום תמיד בא משה־אהרון מבית־המדרש לביתו: לסעודת צהריים ושינת־צהריים, לסעודת־לילה ושינת־לילה. ומימיו לא לבש משה־אהרן מעילוֹ העליון כדרך שהבריות לובשים, שהם מכניסים ידיהם לתוך שרוולי המעיל, והוא משרה את המעיל על שכמו, ושני השרוולים תלויים לו מימינו ומשמאלו כשני בר־מיננים. כך מנהגו כל הימים.

ברם, כבר אמרו חכמים: “מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל”. פעם אחת הוצרך גם משה־אהרן לשנות ממנהגו. ומעשה שהיה כך היה: בנים היו להם למשה־אהרון ושרה־רבקה – ארבעה, ובת – רק אחת. ולא נחה ולא שקטה שרה־רבקה עד שמצאה לבתה היחידה חתן כלבבה: בחור למדן ומושלם בכל המעלות וכשהגיע יום־החתונה, הוליכו שניהם, משה־אהרן ושרה־רבקה, את בתם הכלה לחופה כמנהג ישראל: הוא ידו שלובה אל תחת זרועה של הכלה מימין, והיא ידה שלובה אל תחת זרועה של הכלה משמאל.

עד שהם הולכים וקרבים לחצר בית־הכנסת, למקום החופה, ומזמוטי חתן וכלה מלפניהם ומאחריהם, העיפה שרה־רבקה עין במשה־אהרן בעלה ורעדה אחזתה: מעילו העליון צונח מעל שכמו, תיכף יפרח באוויר וישתטח על הקרקע. רתחה שרה־רבקה ולחשה לו לחישת שרף:

משה־אהרן, שמא עכשיו תלבש מעילך כדרך שהבריות לובשים? תחילה היתה דעתו של משה־אהרן לסרב: “מה לו ולטירחה יתירה זו, שלא טרח מימיו?”, אלא שבו־ברגע העיף גם הוא עין בשרה־רבקה אשתו – ופרחה נשמתו. מיד עשה רצונה, טרח והכניס שתי ידיו לתוך שני שרוולי מעילו, ואנחה כבידה נעקרה מלבו: ריבונו של־עולם, כמה קשה צער גידול בנים!…