אין דור שאין בו ליצנין

לפנינו בדיחה שבה, אולי עתיקה. י׳ ל׳ כהן שמע אותה (בשינויי־נוסח מעטים) מפי זקנה בת שבעים ושמונה בשכונת היהודים של איזנשטט (בירת בורגנלנד) ורשם אותה לפי הדיאלקט והפונטיקה של יהודי המקום. (י׳ ל׳ כהן ״פראבעס פון יודישען פאלקלואר אין בורגענלאנד״, ״יוו״א־בלעטער״ כרך ב׳, חוב׳ ג׳). הוא גם מצא לה דוגמאות באוצרות הבדיחה והסיפור העממי של הגרמנים, הפולנים והלטים. מן הקובצים שהוא סומך עליהם, יש בידי רק קובצו של מכס בהם ״לעטישע שוואנקע״ (עיין להלן ״רשימת המקורות״), ואני רואה, שיש הבדל עיקרי בין הבדיחה שלפנינו לבין זו של הלטים. או ביתר דיוק: אין כמעט שום דמיון בין זו לזו. בבדיחה שלנו יש שני מומנטים עיקריים: (א) שילוח המכתב בידי הרוח; (ב) חשדו של שמעיה, שרוטשילד (לפי הנוסח האיזן־ שטטי: ראש בית־הדין) הותיר שכר־טירחה לעצמו. ואילו בבדיחה הלטית אין אף זכר לשני המומנטים הללו. עיקרה שלה אחר הוא לגמרי: מחבר המכתב (לא לשמים אלא לקיסר) אינו יודע כתב, ובמקום מלים ואותיות הוא כותב נקודות קטנות וגדולות. וזה הכל (עיי״ש סי׳ 42).