אין דור שאין בו ליצנין

„מלחמת־שניים" היא דו־קרב, וה„עדים" הם המלווים־השושבינים שכל צד מביא עמו על־פי כללי הטקס; „רפש" — בוץ, ו„חתולתן" — עטיפתן, מלשון חיתול (על־פי „וערפל חֲתֻלָּתוֹ", איוב לח, ט). היינה, שנגרר לדו־קרב בעל־כורחו, הופך את הבוץ הממשי שרגליו טובעות בו למשל על מוסד ה„כבוד" כולו: בניגוד לחכמה, ש„דרכיה דרכי נועם" (משלי ג, יז), דרכי הכבוד עטופות רפש — מבחוץ ומבפנים.