מעשה בספינה טעונה יין, שהפליגה בים ועמד עליה תנין לבלוע אותה. נטל רב-החובלים חבית-יין והטילהּ לתוך פיו של התנין – ולא נתקררה דעתו; הטיל לתוך פיו גוי מן הגויים שבספינה – ולא נתקררה דעתו; חזר והטיל לתוך פיו יהודי מן היהודים שבספינה – ומיד נתקררה דעתו והסתלק מן הספינה והלך לו.
לימים נצוד אותו תנין. העלוהו הציידים ליבשה, פלחו את בטנו ומצאוּ – יהודי עומד ומוכר יין לגוי.
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
„נתקררה דעתו" — נחה דעתו, נרגע. שלושת הדברים שהושלכו לבטן התנין מצטרפים בדיוק לעסקה שלמה — סחורה (היין), קונה (הגוי) ומוכר (היהודי) — ולכן רק אחרי היהודי בא הסדר על מקומו: לעג עצמי על יצר המסחר היהודי, שפותח חנות אפילו בבטן מפלצת.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
