אין דור שאין בו ליצנין

„קינתרה" — עקצה, הקניטה. הברהמינים הם כוהני הדת בהודו, וספיר מייחס להם מנהג כפול כלפי „שבטם" — מטה הפולחן שלהם: ביום הם סופגים ממנו מלקות של סיגוף, ובלילה מנשקים אותו ומעלים אותו על יצועם. הנמשל: הנשים הן האליל של ספיר — ביום הוא מלקה אותן בלשונו, בלילה הוא סוגד להן. האשמת הצביעות נהפכת בידיו להצהרת פולחן — ובתוכה הודאה מובלעת שהן מושלות בו.